מקורות חברת מים בע"מ נ' סלע שיווק מוצרי בטון (2002) בע"מ

החלטה

1.בפניי בקשת רשות להתגונן אשר הוגשה על ידי המבקשת כנגד תביעת המשיבה במסגרתה חויבה לשלם לה סך של 56,491 ₪.

בהסכמת הצדדים נמחק מסכום התביעה סך של 9204 ₪ עבור שנת 2002.

המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן כנגד היתרה ובה טענה שהינה חברה תעשייתית הצורכת כמויות מים גדולות. לגרסתה, רכשה המקרקעין נשוא התביעה וקבלה החזקה בהם במקום המחזיק הקודם, חברת מירומית אשר קבלה אספקת מים ישירות למגרשה מהמשיבה ולא באמצעות הרשות המקומית.

לטענתה, חברת מירומית המחזיקה הקודמת קבלה מים לתעשיה בתעריף נמוך ושלמה ישירות למשיבה ולא לרשות המקומית. לגרסתה, בין השנים 1992-2001 חויבה בתעריפים בהם חויבה חברת מירומית ורק בשנת 2001 הועלתה הדרישה להעברת החוזה על שמה וכאשר פנתה לנציבות המים להמשיך הקצאה זו, נדרשה לפנות לרשות המקומית ולקבל הסכמתה. בנסיבות אלו נטען שכאשר פנתה המבקשת לרשות המקומית לשם קבלת הסכמתה, סרבה האחרונה חרף העובדה שלא היתה כל תשתית במקום לחיבור למים.

משכך, טענה המבקשת שעל המשיבה היתה מוטלת החובה לחברה כצרכן ישיר כמו שעשתה עם קודמתה, חברת מירומית ומשלא עשתה כן, מדובר באפליה פסולה בין שווים ולא באבחנה מותרת.

בנסיבות אלו, טענה המבקשת שלא היתה כל סיבה ועילה שבדין לסרב לבקשתה לבוא בנעליה של חברת מירומית ולא היתה כל הצדקה לחייבה בתעריף חריג ובקנסות בגין החריגה. המבקשת אף הוסיפה וטענה שלא חרגה מהמכסה של מירומית שעמדה על מכסה שנתית של 25,000 מ"ק.

בסיכומיה הוסיפה המבקשת וטענה שהגשת התביעה נגועה בשיהוי כבד שכן שנים המשיבה לא עשתה דבר על מנת לגבותם וכן טענה שגרסתה לא מסתרה כלל ומשכך, דין בקשת הרשות להתגונן להתקבל.

2.מנגד, טענה המשיבה שעילת התביעה התגבשה רק לאחר שנציב המים אישר לה לגבות התשלום המיוחד מאת המבקשת, דהיינו ביום 24/7/2006 וממועד זה פנתה רבות למבקשת אך לא נענתה. כן טענה שמדובר בטענה שעולה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית ואף מטעם זה, דינה להידחות.

לגרסתה, המבקשת שטחה טענותיה בפני נציב המים וטענותיה נדחו והדרך לתקוף החלטת הנציב הינה באמצעות ערר לבית הדין למים ומשלא עשתה כן המבקשת, מנועה מלטעון טענותיה כעת.

לגופן של טענות טענה המשיבה שטענות המבקשת הינן כנגד החלטות נציב המים אשר קובע ההקצאות והמשיבה הינה רשות מבצעת אשר פועלת בהתאם להנחיות הנציב.

לטענתה, המבקשת פנתה לראשונה לרשות המקומית בשנת 2004 לאחר שצברה חוב התשלום המיוחד ומשיקוליה הכלכליים העדיפה המבקשת שתחויב בחוב המיוחד מאשר תישא בעלויות ההתחברות לרשת המים של הרשות המקומית. כן טענה שיש לדחות הגרסה לפיה המשיבה הכירה בכך שקיימת למבקשת הקצבת מים שכן ציינה במפורש שאין למבקשת הקצאה שכזו. אף הטענות כנגד הקצאת המים הינן טענות כנגד נציב המים ומקומן אינו במסגרת ההליך המיוחד. אשר לטענה כי מדובר באפליה ושיקולים זרים, נטען שמדובר בטענות שמקומן כנגד החלטות הנציב ולא כנגד המשיבה אשר פועלת בהתאם להנחייתו.

בהתייחס לטענה לפיה היה על הרשות לסגור אספקת המים טענה המשיבה שמדובר בטענה חדשה שלא נטענה בבקשה ואין מדובר בחובה הקיימת בדין.

3.דיון

כידוע, התכלית החקיקתית של הליך סדר הדין המקוצר הינה "למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו". (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46 (2005); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518, 524 (1982); וראה ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, (טרם פורסם - 1.5.06); י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 675; א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה תשיעית) 385).

על רקע הדברים הנ"ל נקבע לא אחת כי על מבקש רשות להתגונן להראות, כי בפיו הגנה אפשרית מפני התביעה בסדר דין מקוצר, כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשתו, ויעניק לו את "יומו בבית המשפט". כלומר, בית משפט יבחן באם הציג הנתבע הגנה אפשרית ולו רק בדוחק, שאז יש ליתן לו רשות להתגונן ואין בודקים, בשלב זה של הדיון, כיצד יצליח הוא להוכיח את הגנתו, או מהו טיב ראיותיו.

4.בעניין הנדון טענה המשיבה בפתח טענותיה כי הדרך הראויה לתקוף הטענות הינה באמצעות ערר לבית הדין למים ושמלא עשתה כן המבקשת, הרי שמנועה היא לטעון כעת כנגד החיוב.

הוראות סעיף 124 א לחוק המים קובעות כי מנהל הרשות הממשלתית רשאי להטיל תשלום מיוחד על מפיץ או ספק אשר סיפק לצרכן מים בכמות העולה על הכמות המותרת לאותו צרכן בהתאם לתנאי הרשיון שקיבל.

הוראות סעיף 124 ד (א) לחוק המים קובעות "ספק שהוטל עליו תשלום מיוחד, רשאי באישור מנהל הרשות הממשלתית לגבות את סכום התשלום, כולו או מקצתו, מהצרכן שצרך את כמות המים אשר בגללה הוטל התשלום".